כתיבה היא הקשבה

אני מוצאת שהדבר העובר כחוט השני בכל הסדנאות והקורסים שלי הוא הקשבה. 

קיים ביקום שפע של צלילים, מילים, צורות, ציורים. 
אינסוף רגעים ואפשרויות לחבר בין החומרים ולנסוך בהם יופי.
בתוך השפע הזה, אני מבקשת לייצר מרחב של הקשבה. 
בועה של שקט בתוך הזמן. 
התבוננות פנימית. עצירה. השתהות. שהות. 
לאפשר למילים להגיע, להתבטא, לברוא צירוף חדש על הדף הריק.

המילים כבר קיימות במרחב, כאן ועכשיו. 
אני לא צריכה להתאמץ כדי לכתוב.
להיפך, עליי להרפות ולהתמסר. 
באופן פרדוקסלי, המאמץ הגדול הוא בהרפיה.
עליי להתרוקן ממה שאני רוצה לכתוב – כדי לגלות מה שמבקש להיכתב מתוכי.

זה הסוד בעיניי.

כשאני יודעת מה אני רוצה לכתוב, הכתיבה היא עניין טכני יחסית. עליי להיות מעשית ולתרגם את המחשבה למילים.

יש לזה המון כוח. זה מייצר סדר, בהירות, דיוק ומוביל לתנועה טובה. לפעמים זה אפילו חשוב ונחוץ להתחיל להניע מתוך המקום הזה. פשוט כי הוא זמין ומאפשר התחלה של תנועה פנימה.  
אבל הכתיבה שיותר מעניינת ומסקרנת אותי, מבקשת ממני להניח בצד את המחשבות המוכרות, את הסיפורים שמנהלים אותי, את הרצון לכתוב משהו מסוים, את הכמיהה והשאיפה.
היא מזמינה אותי לצאת מ"עצמי" המוכרת לי. לשחרר אותה. 

בשלב הראשון אני מתייחסת לכתיבה כאל ניקוי. 
אני כותבת את מה שאני רוצה לכתוב. את כל הסיפורים, ההרהורים והמחשבות. 
עד שאני מתרוקנת מכל הדברים הללו.
ואז אני מבקשת להקשיב לדבר מה חדש המבקש להיכתב מתוכי.
דווקא מתוך הריק שנוצר. 

אני עוצרת. מקשיבה. כותבת. 
משהו חדש נולד.
קסם.