כתיבה היא הבית שלי 
חגית אלמקייס
תלמידה לפילוסופיה וכותבת כדרך חיים.
מנחת סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי, התפתחות ויצירה
באמצעות כתיבה אינטואיטיבית וכתיבה יצירתית.
בכל פעם שאני מניחה את העט על הדף אני יוצאת למסע פנימי אל הלא נודע. לפעמים זהו ביקור קצר במקום מוכר, ולפעמים אני כמו אליס בארץ הפלאות הנופלת אל תוך מחילה. בתהליך הכתיבה אף פעם איני יודעת לאן אני הולכת ולאן אני צפויה להגיע. לפעמים אני אפילו לא יודעת היכן אני נמצאת. דבר אחד ברור לי: אף פעם לא אצא מן הכתיבה אותה אישה שהניחה את העט על הדף בתחילה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת.
כילדה, שימשה לי הכתיבה מקום מפלט, אמצעי לצלוח את היום-יום. הקשיים שחוויתי התפוגגו להם על הנייר, ואחרי הכאב תמיד עלו וצפו גם מילים שהעניקו לי כוח להתגבר.
הכתיבה היא חלק משמעותי ובלתי נפרד מחיי – כלי נגיש להרהר עם עצמי, לבטא את עצמי, להכיר אותי ולגלות בתוכי מקומות חדשים בכל פעם מחדש. הכתיבה היא כלי מדיטטיבי המאפשר לי להיות נוכחת עם כל העולה בי וערה לכל המתרחש בתוכי. זהו כלי המאפשר לי לנקות את המסך העומד ביני לבין עצמי.
במשך שנים רבות אני ממלאת באדיקות אינספור מחברות ויומנים. אני כותבת כשאני מתעוררת, כדי לנקות מעליי את הלילה ולקבל השראה ליום החדש; אני כותבת לפני שאני הולכת לישון, כדי לסכם את היום ולהתבונן עליו ממבט-על; אני כותבת כשאני בסערה רגשית; כשאני זקוקה לבהירות; כשאני חווה אירוע משמעותי ומבקשת להפוך אותו לסימן דרך; אני כותבת כדי לצרוב בי זיכרון; אני כותבת כדי לשחרר ולשכוח.
למעשה, אני כותבת את עצמי לדעת, כדי לדעת את עצמי.
סדנת הכתיבה הראשונה שלי "לכתוב מהבטן" נולדה בתחילת שנת 2006. באותה תקופה הייתי עיתונאית ב"מעריב", אז חשבתי שמצאתי את דרך הביטוי שלי בעולם הכתיבה.
לילה אחד, בעודי "מתבשלת" בכעס על אישה קרובה אלי מאוד, התנפלתי על המחברת שלי ושפכתי את כל מה שהצטבר בי על הנייר. אחרי מילים של כאב גדול, הופיעו מילים של חמלה ואהבה ונמלאתי שקט גדול.
עם שוך הסערה עלה לפתע בדעתי שהתהליך שעברתי באופן טבעי פשוט חייב לצאת הלאה לעולם, להגיע לכמה שיותר אנשים.
באותו ערב כתבתי את הסדנה הראשונה שלי: סדנת כתיבה אינטואיטיבית.
בתחילת הדרך, הנחיתי מאותו ידע אינטואיטיבי, פשוט ונגיש שעמד לרשותי. מתוך ניסיון חיי.
מעולם לא חוויתי סדנת כתיבה ובאותה תקופה התחום הזה לא היה נגיש ונפוץ כמו היום.
סללתי אליו את דרכי אט אט, מתוך אהבה ואמונה בכוחה של הכתיבה.
ככל שהסדנאות התפתחו, התחלתי להיחשף לתכנים ולרעיונות שחידדו והוסיפו עומק לתהליכים שהנחיתי. חברות קרובות וקולגות שפגשתי במשך השנים העניקו לי מחוכמתן ומניסיונן האישי, צללתי לעומקם של ספרים על כתיבה, ובעיקר, התנסיתי בעצמי בכל תרגיל ובכל סדנה במלואה, לפני שהוצאתי אותם לעולם.
במשך כמה שנים הנחיתי סדנאות כתיבה בכל הזדמנות ובכל רגע פנוי, בשביל הנשמה והנתינה. בשנת 2013 החלטתי להניח בצד את הקריירה המבטיחה שלי ולהפוך את ה"תחביב" למקצוע. הקמתי את "מסע במילים" ומאז הכתיבה ממלאת את כל עולמי. מלימודי ביבליותרפיה ואימון דיאלוגי שהן שער אל נפש האדם, דרך פילוסופיות עתיקות שהן שער אל רוח האדם. שילובים של כתיבה עם תנועה וריקוד, דמיון מודרך, אומנות פלסטית, אומנות הקול ועוד ועוד.
הכתיבה היא אוקיאנוס רחב ועמוק שאני צוללת אליו בשמחה יום אחר יום.
הכתיבה מגלה לי את הנפשי.
מסע במילים נולד מתוך תשוקה גדולה לכתיבה, ואמונה גדולה ביכולתה לברוא עבורנו מציאות חדשה, ולרפא את הלב.
זוהי זכות גדולה לחלוק את המסע הזה עם אלפי אנשים לאורך השנים
כשאני מתעוררת בבוקר, אני לא ממש זוכרת מי אני. כלומר, אני לא באמת נוכחת, לפחות לא לפני שאני מתחילה לכתוב. הנטייה שלי בבוקר היא להיכנס להלך רוח של משימות, אבל הכתיבה מאפשרת לי לנקות מעלי את הלילה, ולקבל השראה ליום החדש, להתחיל אותו יותר "מכוונת". כשאני כותבת, הדברים מתבהרים ואני מעוררת את האדם שאני מבקשת להיות באותו היום. עם כוס קפה במרפסת אני פוגשת את עצמי דרך המחברת.
ויש גם בקרים שבהם אני לא מצליחה לכתוב, בקרים בהם המשימות חזקות ממני ומדהירות אותי אל תוך היום. וכך עובר לו אותו יום בעשייה, שהיא אולי ענפה ומגוונת אבל חסרה. חסרת כיוון. חסרה אותי.
זאת הסיבה ששנים רבות אני בוחרת לכתוב כל יום. ולא רק בבוקר.
ויש גם הסמכות
לימודי ביבליותרפיה במרכז להשתלמויות של אוניברסיטת בר אילן.
תואר שני (MA) בתקשורת ציבורית, אוניברסיטת בר אילן.
תואר ראשון (BA) בתקשורת – יצירה וביקורת, מכללת ספיר (התמחות בעיתונות וצילום סטילס).
לימודי "אומנויות האימון", מכללת רופין.
